השבוע הבנות ביקשו ללמוד לרכב על אופניים בלי גלגלי עזר…
נראה לי מספיק מאתגר עם ילדה אחת אז איך מלמדים שתיים?
ניסיתי להיזכר איך אותי לימדו . זה לא היה קשה להיזכר כי לא באמת שכחתי.
היה ליד בית הורי כביש (ללא מכוניות) , מן ירידה כזו. אבא שלי העלה אותי על האופניים ואמר לי להתחיל לרכב ושהוא מחזיק אותי מאחורה. כל השכונה היתה מאחוריו , הסתכלו ועודדו…
מן הופעה כזו … והוא, הוא באמת החזיק … עד שהפסיק… ואז גיליתי שאף אחד לא מחזיק ונפלתי. זה גם היה בירידה אז הנפילה לא היתה הכי נעימה. ואז הוא חייך ואמר: עכשיו כשאת יודעת איך זה מרגיש ליפול, גם תתאמצי לא ליפול .
בקיצור, אני צריכה למצוא דרך אחרת ללמד אותן לנסוע על אופניים.
ידעתי שזה לא יהיה בירידה וגם לא יהיה קהל. אבל מה כן???
לא היו לי אופניים מתאימות ללא גלגלי עזר, אז מאחד הזוגות שלהן הורדנו את גלגלי העזר . בשלב הזה הורדנו רק מזוג אחד כי החלטנו (אני ובן זוגי) לעשות את זה בשלבים. בהתחלה ירדנו איתן לחצר של הבניין ועשינו תור תור. כל אחת בתורה עלתה על האופניים ואנחנו מאחורה מחזיקים עם מקל של מטאטא. לאט לאט עזבנו קצת . אבל ממש לרגע.
חזרנו הביתה , נחנו קצת וירדנו שוב…
הפעם, אחת מהן כבר התחילה להבין את הקטע והצליחה לרכב קצת לבד. ואז הגיע הבכי.
״היא נוסעת טוב ואני לא, זה לא פייר״ .
״היא טובה ואני גרועה״ וכו׳ וכו׳.
הסברנו לה שעוד שעה שעתיים אחרי שהיא תמשיך להתאמן גם היא תיסע . (בתאומים תמיד אחד / אחת מהם יעשו משהו טוב יותר לפני ההתאום השני ותמיד תהיה ההשוואה . עלינו כהורים ככל האפשר להימנע מההשוואות, אך כיוון שכך החברה (ברובה) עדיין מתנהלת, אין לנו ברירה אלא ללמד אותם לחיות עם זה. לעודד אותם על השיפור שעשו ביחס לעצמם , להסביר שאנחנו לא עושים השוואות ושלכל אחד יש את הקצב שלו).
עלינו על האופניים ושוב ושוב ושוב … עד שגם היא הצליחה קצת… ואז חזרנו לראשונה ושוב לשניה…
ואז נסענו לסבתא. לקחנו את האופניים והחלטנו שגם שם נתאמן. ויצאנו למגרש (יושב על אותו הכביש שבתור ילדה אני בעצמי למדתי שם לרכב על אופניים), ושוב כל אחת בתורה עלתה על האופניים ונפלה וקמה ונפלה וקמה עד שבסוף שתיהן נסעו בסיבובים מלאים ואפילו בלי ליפול .
אז עוד יש דרך לעשות (למשל ללמד איך ממש עוצרים ) אבל החלק הקשה מאחורינו!
אז מה היה לנו?
החלטה שהיום מתחילים (גיוס סבלנות, כח, זמן)
הבנה שזה יהיה בשלבים. (כולל הפסקות שחוזרים לנוח בבית)
תור תור (על מנת שלא יסעו יחד ואולי יצמצם את התחרותיות ביניהן)
לתת קודם את תחושת הבטחון ואז לעזוב לאט לאט וכל פעם להאריך את הזמן של הילדה לבד על האופניים
והכי חשוב – הרבה הרבה ועוד פעם הרבה עידוד