רובנו גדלנו על עונשים. בין אם זה היה "מכות על הישבן" או "את לא יוצאת עם חברות שבוע" "לא עשית שיעורים – אין טלוויזיה " כל ילד יש לו את מגוון העונשים שהוא "זכה" להם. העונשים "נולדו" מתוך חברה שתלטנית וסמכותית בה ילדים קיבלו את מרותם של הוריהם בלי לשאול שאלות
בעידן דמוקרטי, בו אנו מאפשרים בחירה כה רבה, הרצון לכפות על ילדינו את רצוננו הוא חסר תועלת ושום עונש לא יביא לכניעה לאורך זמן . היום הילדים מוכנים לספוג עונשים רבים והעיקר להבטיח לעצמם את זכויותיהם . במקרה הטוב, ההורים מרגישים בתוצאה חיובית זמנית בעקבות העונש , אבל זה לא מחזיק לאורך זמן והם צריכים לחזור על העונשים שוב שוב ושוב וזו בעצם ההוכחה לכך שזה לא עוזר. (דרייקורס, ילדים האתגר).
כשאנחנו מענישים, אנחנו מעבירים מסר שהילד צריך לציית לנו..
האם זה מה שאתם רוצים? לגדל ילדים צייתנים? ילדים שיעשו את מה שאתם רוצים רק כדי להימנע מעונש?
הרי הילדים גדלים ולומדים איך לשקר, איך לעשות את אותם הדברים שאתם לא רוצים שהם יעשו רק בלי שתדעו מזה (מי מאיתנו לא החליפה בגדים באוטו, או התאפרה באוטו).
ילדים שמפחדים מעונשים הם ילדים שחסר להם השוטר הפנימי. השוטר שלהם זה ההורה אבל אם הוא לא בסביבה או לא רואה, אז אפשר.
ילד שחושש מעונש זה ילד שמאמין שיש חזקים ויש חלשים. אז עכשיו הוא חלש וההורים הם החזקים, אבל אולי בהמשך יהפוך למרדן ונקמן? ואולי פשוט יהיה חזק על חלשים ממנו.
ומה לגבי לשלוח את הילד "לחשוב" בחדר? האם זה מועיל?
תחשבו על המסר שאנחנו מעבירים לילד – אני קובעת לו איפה הוא יהיה ועל מה יחשוב (מה שלא באמת ישים – הוא יחשוב על מה שהוא רוצה, אין לנו באמת שליטה על המחשבות שלו). לרוב ההורה גם מכריח את הילד לבקש סליחה, והילד באמת מבקש סליחה אבל לא בטוח שהוא באמת מצטער על מה שעשה, יותר הגיוני שהוא פשוט רוצה לצאת מהחדר, ואז מה השגנו בזה? הילד חווה את האירוע כפוגעני ומשפיל וזה רק מפתח עוינות ופוגע ביחסים בין ההורה לילד, זה יגדיל את מאבקי הכח בינכם לבין הילדים.
ויש גם את ילדים "המרצים" אלה שבאמת מפחדים מכם ויימנעו מההתנהגויות הלא רצויות, אבל ילדים מרצים הם ילדים שמרצים לא רק אתכם, הם מפתחים סגנון חיים כזה, הם הרבה פעמים יוותרו על החלומות שלהם, על הרצונות שלהם בשביל אחרים. (נקודה למחשבה: אתם בטוחים שאתם רוצים לגדל ילד שירצה את אשתו גם אם זה יהיה על חשבונכם? )
אז למה אנחנו בכל זאת עושים את זה? כי זה עובד לטווח הקצר, כי זה נותן לנו כמה דקות של שקט, כי זה מרגיע את המצפון שלנו שעשינו משהו עם ההתנהגות הלא מקובלת של הילד שלנו, ובעיקר כי זה נותן לנו תחושה של שליטה על המצב.
המשימה ההורית שלנו היא לגדל ילדים עצמאים ואחראים ובעלי תחושת ערך טובה. עונשים רק פוגעים בזה. הילד עושה / לא עושה את המעשים לא מתוך תחושת אחריות ועצמאות אלא מתוך הרצון להימנע מהעונש, מפחד. (בדר"כ הוא גם ימשיך לעשות את המעשה רק לא בנוכחות הוריו). הילד לא לומד לקחת אחריות ומעבר לזה סביר להניח כי ילשים על מישהו אחר כדי להימנע מהעונש. (יותר בכיוון של להתחמק מאחריות). הילד לא מפתח תחושת ערך טובה כי הרגע פגעו בו, החלישו אותו, העליבו אותו…
יופי, אז הבנו שעונשים לא ממש עוזרים לטווח הרחוק. אז מה כן עושים?
דבר ראשון נפנים שעלינו ללמד את הילדים שלנו לשתף פעולה איתנו. עלינו לייצר אווירה בבית של כבוד הדדי ושיתוף פעולה על מנת שהוא יוכל לשתף איתנו פעולה מרצונו החופשי ולא מתוך פחד.
חשוב לשאול את עצמנו האם הילד מרגיש שייך? ילד שמתנהג בהתנהגויות מפריעות זה ילד שמשהו בתחושת השייכות שלו נפגע. זה ילד שחושב בטעות שזו הדרך הנכונה עבורו לקבל את תשומת ליבנו. חשוב מאוד להעניק לילד תחושת שייכות, לגרום לו להרגיש שהוא מועיל ותורם, שהוא יכול, שהוא בעלערך ומשמעות עבורנו . זה יקטין משמעותית את ההתנהגויות המפריעות.
ובכל זאת, כשהילד מתנהג בצורה שלא מקובלת עלינו?
אם מתאפשר, תנו לו לחוות את התוצאות הטבעיות או ההגיוניות של ההתנהגות שלו.
התוצאה הטבעית היא זו שקורית מעצמה בלי התערבותנו. כיצד ניישם תוצאה טבעית? פשוט לא נמנע אותה. דוגמא: ילד שמשחק בפרעות והמשחק נשבר/ נהרס. הילד בוכה ועצוב כי נהרס לו המשחק. אנחנו לא רצים לקנות לו משחק חדש ו"לתקן" לו את המציאות אלא אנחנו נהיה אמפתיים למצבו, ונאמר לו שאנחנו מבינים שזה מבאס שהמשחק נהרס. (אנחנו לא נגיד לו: "אמרתי לך"). הוא ילמד בדרך הטבעית שלהתנהגות הפרועה שלו יש מחיר. אנחנו לא צריכים להוסיף לו. הוא כבר קיבל את העונש שלו, ואין צורך להעניש אותו שוב כי הוא שבר צעצוע.
מתי נוכל לתת לתוצאה הטבעית לקרות ? כאשר התוצאה איננה מסכנת את הילד.
התוצאה השניה היא קצת מורכבת יותר וזו תוצאה הגיונית. אותה אנחנו יוצרים על מנת לאפשר לילדים למידה. כדי שתוצאה הגיונית תעבוד עליה להיות קשורה בקשר ישיר להתנהלות הילד. חייב להיות קשר ברור בין המעשה לתוצאה. התוצאה ההגיונית גם קשורה באופן ישיר להורה כי הוא זה שקובע אותה. בתוצאה הגיונית חייבת להיות התרעה. היא חייבת להיות ידועה מראש.
כיצד ניישם תוצאה הגיונית? חשוב לתת לילד בחירה בין מה שהוא צריך לעשות לבין מה שהוא רוצה לעשות כרגע. לדוגמא: ילד ששיחק במשחק והשאיר אותו על הרצפה בסלון. אתם נותנים לו בחירה: אתה בוחר לאסוף או הצעצועים או להמשיך לראות טלוויזיה? אם הילד בחר שלא להרים את המשחק, אתם מרימים במקומו ומאחסנים את המשחק מחוץ להישג ידו של הילד.
דוגמא נוספת: ילד שלא רוצה לצחצח שיניים. אנחנו לא נכריח אותו לצחצח בכוח. אבל נסביר לו שמכיוון שממתקים הורסים את השיניים, אם הוא יבחר שלא לצחצח הוא לא יאכל ממתקים.
אם ניישם את התוצאות הטבעיות וההגיוניות בצורה נכונה, הילד יתרשם מכח המציאות ולא מכוחנו ההורים.
חשוב לשים לב שהילדים לא יחוו את התוצאות ההגיוניות כעונשים אחרת לא עשינו שום דבר. אם אתם כבר בעיצומו של מאבק כח, תוצאה הגיונית רק תחריף את המאבק כי הילד יחווה זאת כתקופנות מצידכם. ככוחניות. כעונש. התוצאות ההגיוניות לא נועדו כדי "לאלף" את הילדים ויש לנהוג בהן בזהירות ובחכמה ובמינון נכון.
חשוב לזכור כי הילדים סומכים עלינו ואם ניצור להם תכופות מפגשים עם תוצאות הגיוניות הם ירגישו שאנחנו נגדם ושהם לא יכולים לסמוך עלינו ולכן מאוד חשוב להיזהר עם המינון, ולזכור שהיחסים הטובים עם הילדים שלנו צריכים לעמוד תמיד בראש סדר העדיפויות שלנו.
לסיכום: ענשים עוזרים רק לטווח הקצר והמיידי. בטווח הארוך, הילדים ילמדו להסתיר מכם את מה שלא ירצו שתדעו. האחריות תישאר אצלכם ובמקום שלילד יהיה שוטר פנימי אתם תצטרכו להיות השוטרים שלו. בנוסף, עונשים גם גורמים לפגיעה ביחסים בינכם לבין הילדים.
מקורות:
דרייקוס : ילדים האתגר.
אורית רוזינבוים : תפקיד חייך