אז יש למידה מרחוק? אין למידה מרחוק? זה מתקיים? זה בוטל? נדחה?
בימים מטורפים אלו, שכל זכר לשגרה הידועה והמוכרת שלנו נשמט, כל שינוי מערער אותנו. רבים מאיתנו נאחזים בלמידה מרחוק כמו עוגן של שפיות.
הנה, אם הילד יושב ולומד, מתקשר עם הכיתה ומציץ בחוברת או ספר, סימן שסוף העולם עוד לא כאן.
ללמידה מרחוק, יתרונות רבים וטובים, ללא ספק.
גם כשזה מול מסך, זו קצת הפוגה מטלוויזיה,
גם כשהם בבית, זהו בייביסיטר משכיל ובחינם
גם כשזה לא מפגש ממשי עם חבר, זו תקשורת חברתית טובה דיה.
ובכל זאת, המגפה הזו שנחתה עלינו, הביאה עמה לא מעט שיעורים שרובנו ניסינו ללמד את ילדינו ולא תמיד בהצלחה.
הקורונה היא אולי לא המורה הכי נחמדה (אני עדינה כאן)
אבל אם נעבוד מולה נכון, נמצא שיש מה לקחת ממנה בלמידה מקרוב:
שיעור בערבות הדדית – כמעט בכל כיתה או גן ממוצע תלוי לו השלט "ואהבת לרעך" או "כל ישראל אחים" וכיו"ב. עכשיו זה מתורגם לחיים עצמם.
נשארים בבית כדי לא להדביק את סבא וסבתא, לא יוצאים ולא הולכים לחברים כדי לשמור על הבריאות, עורכים קניות עבור חבר בבידוד, ועד שפע ויתורים שהופכים לבחירות מושכלות.
שיעור בחשבון – "לאבי היו 50 שקלים, וכל סוללה עולה עשרה שקלים, כמה הוא ירכוש?"
אז זהו, שעכשיו אבי מרוויח פחות, ואולי הוא בכלל בבית. ומנצלים את חמישים השקלים בהרבה תבונה.
הידוק החגורה הוא שיעור נהדר בצמצום, בצניעות, בהסתפקות במועט. זה הזמן לשבת עם הילדים ולגייס אותם לתרגל את המשמעות של פחות. להפוך את המינוס לפלוס בשיח מולם.
שיעור בדחיית סיפוקים – נכון, בבית הם לא מצביעים ומחכים בסבלנות לתורם על מנת לשאול שאלה (קצת חבל האמת) אבל וואוו, כמה שיעורים שהם מקבלים בפיתוח ערכים של סבלנות, איפוק, והמתנה.
נחכה בסבלנות ויחדשו את החוגים, נתאפק ולא נלך לחברים, אימא עכשיו מטפלת באחיך הקטן …ועוד ועוד.
הקורונה כבר כאן, ועושה רושם שטוב לה.
אנחנו עושים כל מה שניתן על מנת לשוב לשגרה, אבל בינתיים, ניתן ללמד את הילדים שלנו יותר מדבר או שניים.
יצירתיות, עזרה, משא ומתן, הרשימה ארוכה ומלאת הזדמנויות.
אני מאחלת לכולנו שנהיה כבר אחרי, שנשוב לגן, לבית הספר ולכיתה במהרה.
עם קצת תשומת לב והתמדה, המורים יזכו לקבל בחזרה ילדים שדווקא התפתחו ולמדו נושאים חדשים, שהם לגמרי נושאים לחיים.
מה שיפנה להם יותר זמן, לתרגל איתם שוב גיאוגרפיהJ