החופש הגדול פה , הילדים בבית ואני עובדת. (הקליניקה שלי בבית).
אני מסיימת פגישה ב 12:00 ושואלת את הילדים, אכלתם ארוחת בוקר?
שיערתי שהתשובה תהיה משהו בסגנון של: "כן, קורנפלקס".
להפתעתי , הבן שלי ענה: " מקושקשת עם טוסט וירקות, ומחר אכין חביתה".
כשיצאתי מהשוק , שאלתי את עצמי איך זה קרה שהוא הכין לעצמו את כל הטוב הזה?
והאמת שלא באמת קרה פה נס וזה ממש לא קרה מעצמו.
הראיתי לו כבר בעבר כמה פעמים איך מדליקים את הגז, איך מכינים מקושקשת ואיך חותכים ירקות. כל פעם משהו אחר ועל כל אחת מהאופציות יצא לו להתנסות כבר כמה פעמים. אפילו ה"מקושקשת" לא הגיעה מעצמה , התחלנו ממנה, כי זה יותר קל מחביתה ובטח מביצת עין.
אם תחשבו על זה רגע, הילדים הם בדיוק כמונו המבוגרים. גם הם רוצים להרגיש את ההרגשה הזו של "להצליח לעשות היום משהו שלא הצליחו אתמול". להרגיש גדולים. מסוגלים. יכולים.
אז בהתחלה נתחיל מהדברים הקלים כמו לחתוך מלפפון , נעבור לעגבנייה, בהמשך נלמד אותם להכין טוסט בטוסטר או לקשקש מקושקשת ולאט לאט נעלה לדברים היותר מורכבים.
פעם ראשונה יידבק, פעם שניה יישרף, פעם שלישית יהיה חסר מלח, אבל בסוף נצליח.
ותכל'ס ככה זה בכל תחום. אף אחד לא נולד מומחה.
מנסים, נכשלים, מנסים שוב, קצת מצליחים ולפעמים פחות , ושוב ושוב ושוב…
כשהילדים קטנים הם מאוד רוצים לעזור, לעשות, לתרום, להתנסות. אבל אנחנו הרבה פעמים מרפים את ידם. ממגוון סיבות: הם לא עושים טוב כמונו, לוקח להם זמן ועוד ..
"אני כבר אעשה את זה", לא ככה עושים" , "מה כבר ביקשתי?" מוכר?
במקום לעודד אותם לעזור ולתרום, אנחנו נותנים להם הרגשה שהם לא עושים את המשימה כמו שצריך. שהם לא עושים טוב. שעדיף שלא יעשו. ואז , כשהם גדלים, אנחנו מתלוננים שהם לא רוצים לעזור, שהם עצלנים , שהם לא עושים כלום…
תדמיינו את עצמכן רגע במטבח, מתאמצות לבשל ארוחה ואומרים לכם שזה לא טעים או שחסר מלח, שזה לא אפוי וכדומה.. פעם אחר פעם… כמה חשק יהיה לכן לנסות שוב?
אבל אם כל פעם שלא יצא לכם טוב תקבלו עידוד על כך שניסיתן, ויאמרו לכן משפטים כמו: "ואוו כמה זמן עבדת על זה, תודה!" , "וואוו איזו השקעה", "זה ממש טעים" וגם אם נניח שלא ממש הצליח אז יאמרו לכן: "לא נורא, בפעם הבא ייצא יותר טוב", או "זה טעים אפילו שקצת נשרף", מאמינה שתנסו שוב. לא?
ובנימה אישית ובלי להזכיר שמות אתם יכולים לנסות לנחש למה אני לא אוהבת לבשל?